ביום 20.7.2017 ניתן פסק דין על-ידי בית המשפט המחוזי (המחלקה הכלכלית) השופטת רות רונן בה”פ 6750-06-16 אשר נדרש להכריע בסכסוך בין שני בעלי מניות יחידים בחברה העוסקת בשיווק ופרסום ברשת האינטרנט ובמדיות אחרות.
בית המשפט הכיר בקיפוח בעלי מניות/קיפוח המיעוט בשורה של החלטות:
ראשית, בהחלטה של אסיפה כללית של בעלי מניות בחברה לביטול מינויו בדירקטוריון החברה, ולסיום כהונתו לאלתר.
שנית, פגיעה ביכולתו של המבקש ליהנות מרווחי החברה. המבקש טען כי אי חלוקת דיבידנד מהווה קיפוח. בית המשפט אומנם שב והדגיש כי אין לבעל מניות בחברה זכות קנויה לקבלת דיבידנד (תוך הפניה לסעיפים 306 ו-302 לחוק החברות) ולכן ככלל העובדה שהחברה אינה מחלקת דיווידנד איננה מהווה כשלעצמה קיפוח, גם אם בחברה יש רווחים הניתנים לחלוקה. יחד עם זאת נקבע, כי ניתן להסיק קיפוח כאשר אי-חלוקת דיבידנד מצטרפת לגורמים נוספים בעלי משקל משמעותי.
באותו המקרה, בית המשפט הכיר בקיפוח על רקע העובדה שהמבקש פוטר מהחברה ולא יכול היה עוד ליהנות מרווחי החברה, זאת בניגוד למשיב שהוסיף לעבוד בחברה, שכרו עלה והוא אף העסיק בחברה את בנו.
שלישית, מניעת גישה למסמכי החברה – בית המשפט חזר על הוראות הדין לפיהן זכותם של בעלי מניות ושל דירקטורים בחברה לקבל לידיהם מסמכים של החברה הינה זכות מוגבלת ומוסדרת בחוק החברות. כך למשל, הפסיקה אומנם הכירה בזכותו של הדירקטור לקבלת מידע אודות החברה כמרכיב הכרחי לצורך מילוי חובותיו של הדירקטור. יחד עם זאת, זכות העיון כאמור אינה מוחלטת. סעיף 265(ב) לחוק החברות קובע כי החברה רשאית להגביל זכות זו אם סבר דירקטוריון החברה שהדירקטור פועל בחוסר תום לב או שהדבר עלול לפגוע בטובת החברה.
באותו מקרה קבע בית המשפט כי הסירוב הגורף להעברת מסמכי החברה לידי המבקש, לא נבע מחשש אמיתי כי העברתם של כל המסמכים תביא לפגיעה בחברה. אלא מהווה אינדיקציה לקיפוח של המבקש ולפגיעה בציפיות הסבירות שלו כמי שהיה אמור לקחת חלק בניהול החברה.
מנגד, בית המשפט לא קיבל את טענת המבקש לקיפוח בדבר נטילת כספים על-ידי המשיב שלא כדין או העמסת הוצאות אישיות על החברה. בית המשפט קבע כי טענה זו היא במהותה טענת “תרמית” וככזו, היה על המבקש לפרט אותה בהרחבה כנדרש בתקנה 78 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ”ד-1984. יתרה מזאת, ההלכה הפסוקה קבעה לא אחת כי הנטל המוטל על צד הטוען לתרמית הוא נטל מוגבר. בית המשפט סבר כי המבקש לא עמד בנטל המוגבר שהוטל עליו, והעובדה שמצבה של החברה התדרדר איננה מהווה – כשלעצמה – ראיה לכך שהמשיב נהג בכספי החברה שלא כדין.
באשר לסעד: הורה בית המשפט על סעד של רכישה כפויה של מניות המבקש על-ידי המשיב וזאת באמצעות “מעריך שווי” שימונה על-ידי ראש לשכת רו”ח בישראל, תוך מתן הנחיה למעריך השווי להעריך את שווי החברה נכון למועד הגשת התביעה – ולא כפי שעתר המבקש נכון למועד בו הוא חדל לעבוד בחברה. באופן זה לא ייפגע המשיב מירידת שווי החברה ככל שהיתה כזו עד למועד זה, רק משום שהמבקש השתהה בהגשת התובענה.
בהערה נוסיף ונציין כי בית המשפט קבע כי יש מקום למתן סעד של הפרדה בין הצדדים גם בהנחה ובעל הדין לא הוכיח כי הוא קופח. בהקשר זה חזר בית המשפט על ההלכה לפיה במקרים בהם אבד האמון בין שני שותפים בחברה שהיא מעין שותפות, יש מקום ליתן סעד של “הפרדת כוחות”, גם מקום בו לא הוכח קיפוח (כך בהלכת בית המשפט העליון בע”א 8712/13 אמיר אדלר נ’ שי לבנת [פורסם בנבו] מיום 01.09.2015).
כאמור במקרה זה קיבל בית המשפט את טענת המבקש לקיפוח זכויותיו כבעל מניות.
מחלוקות בין בעלי מניות בחברה, סכסוך בין שותפים, עילת קיפוח המיעוט ונושאים רבים נוספים זוכים לניתוח נרחב בספר “מאבק בעלי מניות – עילת הקיפוח בחברה ציבורית ופרטית” (עו”ד שפינדל, עו”ד זכות, הוצאת בורסי, 2017).
